סוף היום, השעה 14:00, ואני הולכת הביתה, אחרי 3 סדנאות ב”שיח” יסודי ו-2 סדנאות בתיכון. מחרתיים יום הכיפורים, ואני לא בטוחה אם יש או אין בית ספר ביום חמישי, שקועה בניסון לחשב…
בדרכי, על המדשאה, 6 בנות ואחד מאנשי הצוות של התיכון, יהונתן, תופסים קצת שמש לפני המעגל של הצהרים. 5 מהבנות לומדות איתי בסדנאות בשיח, 3 מאלה – כבר שנים, וגם בחוג פיזיקה מזה שנה. זה עתה התחיל אוקטובר, ועדין לא נקבע המועד של חידוש החוג שלנו, שיצא לחופשת קיץ.
בנוסף, השנה קצת בלגן בתיכון עם המערכת, ושתי הקבוצות המתקדמות של “תרבויות עתיקות” מתאחדות יחדיו, בגלל שהשניה כמעט והשיגה את הראשונה ואין טעם לשתיים באותו מקום בהסטוריה. אותן 3 בנות לומדות בקבוצה הראשונה, הותיקה מכולן בסדנה זו, והן ממתינות להצטרף לקבוצה השניה, במרחק סרט וחצי מהם.
“ורה, מתי כבר נתחיל?” – פונות אלי הבנות פה אחד, ברגע שהן רואות אותי מופיעה על השביל המוביל למדשאה.
ואני, בחושבי שמדובר על החוג של פיזיקה, עונה: “נחזור לפיזיקה אחרי החגים, יש לי בעצמי קצת אי בהירות במערכת, ולא כדאי לקבוע ומיד לשנות.”
“כן! אני כבר רוצה ללמוד פיזיקה!” אומרות אלה והודיה מהדשא.
“כן, מזמן לא היה, התגעגענו,” מוסיפה נועם.
“את מלמדת פיזיקה?” נדהם יהונתן. הוא יודע שאני מלמדת תרבויות עתיקות, ואף ישב איתנו מעט בשבוע שלפני כן.
“כן, גם פיזיקה”, אני אומרת לו בחיוך.
“למה???” הוא שואל, פניו מביעות ספק בעטה, ספק תדהמה.
“כי פיזיקה זה דבר מדהים ומלהיב. זה איך עובדים הדברים סביבנו וגם אנחנו עצמנו. להבין את המנגנונים האלה זה להבין מה לעשות כדי לקבל את התוצאות הרצויות. הבנות האלה לומדות איתי כבר שנה, עם עוד 2 ילדים. וקבוצה נוספת של 5 בנים לומדת כבר מעל 3 שנים.”
בדיוק אז עובר לידנו מעיין, מהקבוצה השניה של פיזיקה, שגם הם ממתינים לקביעת מועד לחידוש החוג. זה מאוד לא פשוט, כולם מאוד עסוקים. מעיין שומע על מה אנו מדברים ומצטרף.
“כן, ורה, אנחנו כבר רוצים להמשיך ללמוד פיזיקה!” אומר מעיין. “בדיוק אתמול אמרתי שכבר הגיע הזמן להתחיל שוב, חסר לי. בא לי להמשיך.”
אני אומרת לו שנתחיל אחרי החגים. ובאותו זמן עומדת שם, וחמימות נפלאה שאינה קשורה כלל לשמש מתפזרת בכל גופי, עד קצות האצבעות. נחת קוראים לזה. כל כך לא מובן מאליו שבני נוער בגיל 15-16 מבקשים ללמוד פיזיקה, ועוד בנוסף ללימודים, אחרי הצהרים, בתור חוג. ואני אומרת את זה ליהונתן.
“וואו!” הוא מתפלא. “ומה אתם לומדים בפיזיקה? אופטיקה וכאלה?”
“כן, השנה בקבוצה הוותיקה יותר נדבר על אופטיקה. אבל אנחנו לומדים כל מני דברים…”
נועם לוקחת את המושכות:
“למדנו על אטומים. ולחץ. וחום. ומים.”
הודיה עוזרת לה: “כן, ואלינו הגיעו סבא וסבתא לביקור. אז כשהסברתי להם על היורט (רבים בכליל גרים ביורט מודרני), הראיתי את החלון במרכז הגג. והסברתי להם איך האויר החם עולה למעלה ויוצא, ואז את מקומות תופס אויר קריר, וכך יש מערכת קירור טבעית. אז הם ממש התרשמו, אמרו וואו, איך אני יודעת את כל זה.”
צריך לומר שהודיה התלבטה אם להצטרף לחוג פיזיקה, כי יחסיה עם מדעים מדויקים לא משהו, והיא לא לגמרי האמינה שתוכל להבין משהו. וכעת – היא מלמדת את סבא וסבתא שלה, כאילו הדבר הטבעי ביותר בעולם. ונועם לא היתה בטוחה שפיזיקה זה משהו שיכול לעניין אותה בכלל, ותראו אותה כעת! אהה, איזו נחת!
“ועוד לא למדנו על אטמוספירה, אבל ורה אמרה שנלמד,” ממשיכה נועם.
“אבל… כל המתמטיקה הזאת…” אומר יהונתן.
“טוב, אז אנחנו לומדים פיזיקה ללא מתמטיקה,” אני מסבירה.
“באמת? איך זה?”
“קודם כל, המתמטיקה שלהם עדין לא מספיקה. שנית, מטרתנו היא לא לחשב גדלים בפיזיקה, אלא להבין איך הדברים פועלים. אחר כך, אם ירצו להמשיך וללמוד פיזיקה, וידביקו את המתמטיקה – ללמוד נוסחאות ולהציב זו לא בעיה.”
“אז את לא מלמדת פיזיקה לבגרות?”
“לא, ממש לא. לא בשביל מבחן, אלא בשביל הכיף, בשביל לדעת, בשביל להנות.”
נועה, אחת משתי הנערות שלומדות איתי גם הן בתיכון כבר שנה, שישבה עד עתה בשקט והקשיבה, נכנסת פתאום לשיחה:
“גם אני רוצה ללמוד פיזיקה! עשית לי חשק.”
“נהדר, בואי נפתח עוד קבוצה, בשמחה!” אני אומרת.
הנערה הנוספת, שאינה לומדת איתי עדין, איני מכירה אותה, שואלת: “אבל פיזיקה… זה לא… מדעים?”
“כן,” אני מחייכת למשמע ההגדרה, “בהחלט. אבל אם אני אזמין אותך ללמוד ‘מדעים’, סביר שתבהלי מראש ולא תרצי אפילו להתנסות. ואילו אם אזמין אותך ל’חוג פיזיקה ללא מתמטיקה’ – יש סיכוי שתמצאי את עצמך לומדת מדעים באותה הנאה צרופה, כמו הבנות האלה כאן.”
כולם צוחקים.
“אני שונאת מתמטיקה,” מתוודאית הנערה.
“את פשוט עדין לא יודעת שאת אוהבת אותה,” אני אומרת. “מתמטיקה היא השפה שבה היקום מדבר אליך. מתמטיקה היא הסדר והחוקיות, היא ההרמוניה, המוזיקה, הצבע, המבנים שסביבנו, ועוד הרבה מאוד דברים.”
כולם מביטים זה ובזה בספק משהו, והבנות מתחילות לספר את חוויותיהם הקשות עם מתמטיקה.
“תראו,” אני אומרת להם, “אתם חיים בעידן מלהיב ביותר. יש מיליון אנשים טובים ויודעים, מורים מעולים, אנימטורים, ועוד, שעושים סרטונים בכל נושא שבעולם כדי לעזור לאחרים להבין. חינם אין כסף. נגיש לכולם. ואני משתמשת בהם המון בחוג, כי הרי אין לי מעבדה ניידת.”
“כן,” מתלהבת נועם, “נכון, אנחנו רואים סרטונים. ואת איך קוראים לו, פרופסור… נו… אני אזכר…”
אלה והודיה מנסות לעזור לה, היא רוצה להזכר בעצמה, ולא לגמרי מצליחה.
“ג’וליוס סונר נילר!”
“פרופסור ג’וליוס סאמנר מילר,” אני מדייקת.
“אני שונאת אותו”, צוחקת נועם.
“ואנחנו אוהבות אותו,” צוחקות אלה והודיה.
נכון, אני מראה להם הרבה את ההדגמות המרתקות של פרופסור ג’וליוס סאמנר מילר מהטלוויזיה של מערב אוסטרליה, תכנית אדירה מלפני איזה 50 שנה. הוא נהדר, כמו מין פרופסור מפוזר שכזה, מלא התלהבות מדבקת. וגם רבים אחרים.
הבנות קמות, הן צריכות ללכת למעגל הצהרים, ונפרדות ממני.
“באמת בא לנו כבר ללמוד פיזיקה!”
