ובכן, בהמשך ל”שאלה הלא-קשורה” של מעיין, עליה כתבתי בפוסט הקודם, חזרנו לחשמל, הנושא אותו אנו לומדים כרגע בפיזיקה.
כל התלמידים בקבוצה זו למדו איתי בשנים עברו ב”שיח” בסדנת “התפתחות האדם ופרהיסטוריה” ורובם עדיין לומדים איתי בסדנאות של “תרבויות עתיקות”. כשלמדנו על הציווליזציות של מסופוטמיה העתיקה, דיברנו על השומרים. כעת נזכרנו ב”סוללה מבגדד”, הממצא השומרי מלפני אלפי שנים.
זהו כד קטן מחימר, ובתוכו גליל נחושת מקיף מוט ברזל. אם מוסיפים לכד מעט חומצה – חומץ, מיץ ענבים – מקבלים מעט חשמל. כמו בסוללה.
הוזכרו השערות הרבות לגבי מה עשו השומרים עם המכשיר, שללא ספק מפיק מעט חשמל. למה השערות? כי אין כל ראיה, בכלל, שהשומרים חשבו על רעיון כלשהו הדורש שימוש בחשמל. אף לא בתחום בודד של חייהם.
אבל הכד מפיק חשמל, כמו סוללה. עובדה. אז למה?
בסרט שראינו אז בסדנת “תרבויות עתיקות“, על ההמצאות של המסופוטמים, מי שהעלה את אחת מההשערות דיבר על כך שהיו צלופחים חשמליים בנהרות בבל, והשומרים הכירו אותם ואת הכאב שהם יכולים לגרום. הוא שיער כי יתכן שהשתמשו באפקט של פריקת חשמל בנגיעה במטען, בטיפול בכאב או בגירוש שדים. אתם יודעים: “אברקדברה… תכניס פה את היד…” “אאוץ’!…” “יופי, זה מוכיח שהשד עזב את גופך. שני מטבעות כסף, בבקשה…”
“מה זאת אומרת “צלופחים חשמליים?” התפלא מעיין, כשתפס את הרעיון.
“בהתאם למה שכבר למדנו על חשמל. הצלופח יודע לצבור מטען וליצור הפרש פוטנציאלים, וכשהוא נוגע בך – יש פריקה של המטען. כמו שאתה יודע מעגלות בסופר או דלת של האוטו – זה יכול לכאוב.”
“רגע, אבל איך… הצלופח יודע ייצר חשמל???” הרעיון של צלופח שפורק עליך חשמל חדש למעיין והוא נאבק לתפוס אותו.
“כל בעל חיים מייצר חשמל, גם אתה. הרי למדנו על התגלית של לואיג’י גלווני ברגלי הצפרדע לקראת סוף המאה ה-18, הגילוי לו קרא ביוחשמל.”
“נכון”, נזכר מעיין, “תכל’ס, הסברת שמערכת העצבים מייצרת חשמל כימי ומפעילה את השרירים, לפני אותו מהמוח.”
האחרים זוכרים גם כן, ומוסיפים דיוקים ודוגמאות.
“אבל אני לא מבין איך הצלופח יכול להשתמש בחשמל שהוא מפיק להגנה. הרי אנחנו לא יכולים, למרות שאנחנו מייצרים חשמל”, מחדד מעיין את שאלתו ההגיונית והמתבקשת הבאה.
“אתה צודק. זאת בגלל שבגוף הצלופח ישנו איבר שמייצר את החשמל ויכול לצבור את הפרש הפוטנציאלים, כמו שבעל חיים ארסי יכול לשמור ארס, נאמר. כלומר, יש לו היכולת, השליטה, לשחרר אותו באופן רצוני, כשהוא מאוים.”
“כמו שיש לבעלי חיים מסוימים איברים שמזהים חום,” אומר נמרוד.
“נכון, או אולטרסאונד. יש בעלי חיים עם איברים המשתמשים בתופעות טבע שונות לצרכים שונים.”
וזה הביא אותנו לאבולוציה של בעלי חיים.
הטבע אינו ממציא דברים חדשים לחלוטין. הוא משתמש באותם הדפוסים קיימים, בשינויים קלים. השינויים, אם הם מצליחים, מייצרים ענפים חדשים בעץ החיים, עליו למדנו בחוג או בסדנת “המימד הרביעי“.
הטבע ממחזר רעיונות, אם אפשר לומר, בניגוד לרעיון של ישהו היושב ליד שולחן יצירה עם פלסטלינה ובכל פעם מתחיל מאפס.
יש גם דוגמאות אחרות, בסיסיות יותר, לדבר. הכח המופעל על גופים על ידי שדה כבידה מתנהג לפני אותו דפוס מתמטי ממש כמו הכח המופעל על שני מטענים בשדה חשמלי. אבל אנחנו לא מתעסקים במשוואות מתמטיות יותר מדי, אז בואו נראה דוגמאות של ענפים שונים.
נקח לדוגמא שלד. להמחשה, ראינו את הדמיון וההבדלים הנראים לעין בין השלדים של האדם, של עטלף ושל טירנוזאורוס רקס. מתוך הילדים האלה, רק אחד למד איתי בסדנת “גוף האדם” ב”שיח”. הדבר היה ממש מזמן, ולא הספקנו להגיע להשוואת המבנה בין בעלי החיים. על כן, היו הדברים האלה חדשים להם.
“הוא נראה כמו גמד קטן שמרים ידיים ארוכות”, קראו הילדים בראותם שלד של עטלף. הם מעולם לא ידעו שבתוך הכנף נמצאות האצבעות, לא האמה, ורק הציפורניים בולטות מהכנף החוצה. זיהינו את ההבדלים באורכי העצמות הארוכות, והדמיון בסידור עם האדם.
אז פתחתי תמונת שלד של טירנוזאורוס רקס.
“וואו, זה כמו איש שהולך מכופף”, נשמעו קריאות התפעלות.
כאן הסבתי את תשומת ליבם לרגליים: שבעלי החיים שהולכים על 4 דורכים על קצות האצבעות, לא על כל כף הרגל. שמה שנראה לנו כמו ברך הפוכה הוא, מעשה, העקב.
הבטנו בצלעות. היה צורך להסביר כי הצלעות מחוברות לחוליות של עמוד השדרה, כמו אצלנו. ושהזנב הוא המשך עמוד השדרה. מה ששונה הוא מספר החוליות בזנב, כי לנו יש 3-5 חוליות המחוברות יחדיו לעצם הזנב, והן כמעט תמיד חבויות בפנים. לפעמים, אצל ילודים רואים קצה קטן, כי אין הרבה שריר ורקמות המכסים את עמוד השדרה, אך הם מתפתחים במהירות וזה נעלם.
לנמרוד יה חתולים, אז דנו באופן בו משתמש ושולט החתול בזנבו באופן רצוני, חוליה-חוליה, והשווינו את השימוש בחוליות מרוחקות, של קצה הזנב של החתול, לשימוש הרצוני של הצלופחים החשמליים במטען הנצבר.
“אבל האם התנועות הרצוניות האלה הן תנועות רגילות מן השורה?” שאל מעיין. “או שזה רפלקס? איך לומד החתול לבצע אותן?”
“איך אתה לומד להניע את גופך? להתכופף קדימה או הצידה, לקמר גב, להזיז גפיים?” שאלתי.
“זה לא אותו דבר”, הוא התחיל, בהיסוס מה. “או שכן?”
“בגלל זה אנחנו אוהבים לראות רקדנים, ספורטאים, אמני קרקס עושים בגופם את שאנחנו לא ממש יכולים לעשות. אבל זה לא בגלל שהתנועות אינן אפשריות, כי הנה, עובדה, הם מתאמנים ועושים.”
להדגמת תנועות שגופנו יכול לבצע שאינן רגילות, אבל אפשריות, הסתכלנו על תמונה של ילדת קרקס סינית, המחזיקה את עצמה באוויר בשיניה, כשישבנה מונח על ראשה ורגליה מושטחת קדימה. רק מלהסתכל על התמונה נשמעה אנחת כאב אחידה בקבוצה, עם דיון של שימוש בלתי רגיל בחוליות.
אמתי שאל: “אבל, היא יכולה פשוט לעמוד זקוף, רגיל, כמו בן אדם רגיל?”
מסכימה איתו, כשמביטים בתמונה כזו, לא קל לראות זאת.
אז מה היה לנו כאן היום? עוד מפגש פיזיקה פילוסופי ומרתק, והבנו מעט טוב יותר מה אנחנו ואיזה פלא זה, החיים.
ולמה כל זה?
כי אני מאמינה שהחלוקה שלנו של המדע ל”פיזיקה” ו”לא פיזיקה” (כל מדע אחר) מלאכותית היא, והמדע הוא, בסך הכל, אחד. אפשר – וצריך – להביט על הכל מצדדים שונים, לחשוב על דברים ושב ושוב, מזווית ראיה אחרת. וכשמדברים על דברים לחלוטין בלתי קשורים, לכאורה, פתאום דברים אחרים לגמרי נופלים למקום והופכים לפתע ברורים.
